(א) מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה כו׳ הנה אעתיק לשון הגמרא והמצורף מדברי הפוסקים ולדקדק בהן והוא על כוונת דברי רבינו לסלק המבוכה והסתירה שהקשה פה הב״י. בס״פ אין צדין ריש דף כ״ט תנן אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה כו׳ ובגמרא מאי אבל לא במדה אמר רב יודא אמר שמואל אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו (פירש״י מיוחד למדה שמודד ומוכר בו עומד למדה שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו) רבא אמר מאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי המיוחד ימלאנו עכ״ל הגמרא וז״ל הרי״ף מאי אבל לא במדה אמר רבא שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו עכ״ל. הרי דהרי״ף כתב בשם רבא מ״ש בגמרא בשם רב יודא ואינו מתיר אלא בכלי העומד למדה ולא במיוחד למדה. וז״ל הרא״ש ומסתברא כרבא דבתראה הוא וכן פסק בעל העיטור והרמב״ם פסק כרב יודא והרי״ף לא הביא דברי רבא כמו שכתב בגמרא (ור״ל כמ״ש שהרי״ף הביא דברי רבא בדברי רב יודא לפנינו בגמרא וכנ״ל) עכ״ל הרא״ש. וז״ל הר״ן בגמרא מוכח ללישנא קמא לת״ק דקי״ל כוותיה אפי׳ כלי המיוחד למדה ימלאנו וכ״כ הרמב״ם ותמהני על הרי״ף שכתב אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו כו׳ ע״ש. וכתב הב״י דתיבת קמא ותיבת לא בדברי הר״ן ט״ס הן וכצ״ל ללישנא בתרא. אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו כו׳ ע״ש וכתב עוד ב״י שיש לתמוה על רבינו שכתב בסימן תקי״ז שהרמב״ם אסר בכלי המיוחד למדה וכ״כ ר׳ ירוחם בנ״ד חלק ג׳ שהרי״ף והרמב״ם פסקו כרב יודא. וז״א שהרי בפ״ד מהלכות י״ט כתב הרמב״ם שאפילו בכלי המיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר שם מדה כדעת רבא וכמ״ש הרא״ש הנ״ל וכ״כ הר״ן בשם הרמב״ם כנ״ל. ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה להן בספר הרמב״ם כנ״ל שהיה אוסר בכלי המיוחד למדה. או שיש להגיה בדבריהן הרמב״ן בנו״ן ונתכוונו למ״ש הרא״ש דהרמב״ן פסק כרב יודא. אבל אין לומר שכ״כ בשם הרמב״ם משום דבפי׳ המשנה כתב כאוקימתא דרב יודא דכיון דבחיבור הדר ביה ופסק כרבא דברי החיבור שהם אחרונים יש לתפוס עיקר עכ״ל ב״י. ולעד״נ דדברי רבינו ורבי׳ ירוחם ונוסחאות בדברי הרמב״ן שכתב הרא״ש בשמו שפסק כרב יודא זה לא מצינו בשום חיבור וספר שהרמב״ן יפסוק כן אלא ודאי צ״ל והרמב״ם והעד ע״ז שהגאון מהר״י אבוהב הביא דברי הרא״ש וב״י הביאוהו בסמוך שכתב מ״ש הרא״ש עליו ז״ל בשם הרמב״ם איך שפסק כרב יהודה לא מצאנו אותו בספרו שסובר כרב יודא שהרי הוא כתב אומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה ואפילו כלי המיוחד למדה שזו היא סברת רבא כו׳ ע״ש. הרי לפנינו שבנוסחאות מהרי״א ז״ל כתב הרא״ש הרמב״ם במ״ם ולא הרמב״ן בנו״ן ואין לומר דשם במהרי״א ט״ס וצ״ל הרמב״ן בנו״ן שהרי כתב ע״ז שבספרו לא כ״כ והביא ע״ז דברי הרמב״ם כן וחזר ושנה ושילש ומוכח מלשונו דגרס בדברי הרא״ש במ״ם. וכן היה גירסת רבינו ורבי׳ ירוחם. וטעמו דהרמב״ם משום דידוע דהרמב״ם בשיטת הרי״ף אזיל ובהדיא לפנינו בהרי״ף שפסק דכל העומד למדה דוקא מותר ולא בכלי המיוחד למדה. והשתא א״ש מ״ש הרמב״ם בפי׳ המשנה בשיטת רב יודא משום דס״ל כוותיה וכשיטת הרי״ף רבו. ונראה ליתן טעם לסברת הרי״ף והרמב״ם שפסקו לאסור בכלי המיוחד למדה אע״ג דרבא התירו משום דבנוסח הרי״ף היה כתב בגמרא רבא במקום רב יודא. והיו תרי לישני בגמרא משמיה דרבא בלישנא קמא היה כתב בשם רבא כמ״ש רב יודא אבל בכלי העומד למדה מותר. ובלישנא בתרא היה כתב משמיה דרבא אבל בכלי המיוחד למדה מותר והשתא א״ש דכיון דתרווייהו מימרא דרבא נינהו פסקו כלישנא קמא דרבא להחמיר. והשתא א״ש מ״ש הרי״ף בשם רבא ולא כ״כ בשם רב יודא ואע״ג דהרי״ף כתב ז״ל מאי אבל לא במדה אמר רבא לא יזכיר לו שם מדה ול׳ זה ליתא בגמרא בשם רב יודא נראה שהיה גירסת הרי״ף בגמרא בשני הלשונות בשוה דפי׳ דמתני׳ דקתני אבל לא במדה ר״ל שלא יזכיר שם מדה אבל במאי דמסיק וכתב אבל כו׳ בזה היה שינוי הלשונות דבל׳ קמא היה כתוב בכלי העומד למדה כמ״ש בגמרא דידן בשם רב יודא ובלישנא בתרא היה כתוב המיוחד למדה וק״ל. ובזה נתיישב לשון הר״ן הנ״ל שכתב ז״ל בגמרא מוכח ללישנא בתרא לת״ק דקי״ל כוותיה כו׳ וקשה מאי לישנא קמא ובתרא שייך בתרי אמוראי דפליגי בפי׳ המשנה והכי הל״ל בגמרא מוכח דלרבא מותר לת״ק דקי״ל כוותיה כו׳. ובמ״ש א״ש דגם הר״י ידע (או גם הר״ן גרס כן) מדכתב הרי״ף בשם רבא ש״מ דגרס בתרווייהו רבא בגמרא וז״ש לישנא קמא ולישנא בתרא ותמה על הרי״ף למה לא פסק לקולא כלישנא בתרא דהרי הזכרת שם מדה איסור מדבריהן הוא ואזלינן בשל סופרים להקל. והשתא א״כ נמי מ״ש הרא״ש הנ״ל ז״ל והרי״ף לא הביא דברי רבא כמ״ש בגמרא עכ״ל. דק׳ מאי אשמעינן הרא״ש בזה ומאי בא ללמדינו. ולפי מ״ש א״ש והכי הצעת דבריו ומסתבר דהלכה כרבא דבתראה הוא אבל הרמב״ן או הרמב״ם פסק כרב יודא. וק׳ למה הניחו דברי רבא ופסקו כרב יודא. וע״ז כתב ליישב דס״ל כהרי״ף דלא הביא דברי רבא כמ״ש בגמ׳ ור״ל וצ״ל דלא גרס רב יודא אלא גרס רבא בתרווייהו וק״ל. ומכל זה מוכח דגירסת רבינו בסימן תקי״ז ור׳ ירוחם היא הנוסחאות האמתיות דכתבו בשם הרמב״ם לאסור. ולפ״ז נראה דמ״ש רבינו כאן בשם הרמב״ם ז״ל כתב הרמב״ם אסור לשקול כלל או למנות ולמדוד בין בכלי מדה כו׳ אף שכתב כתב הרמב״ם צריכין לפרשו כאילו כתב והרמב״ם כתב בלשון פלוגתא (ואין מדרך רבינו לדקדק בלשון זה וכמ״ש ב״י בעצמו כמה פעמים על דברי רבינו) דהרי הרמב״ם אוסר מ״ש רבי׳ לפני זה דמותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה. והשתא הויין דברי רבינו שבכאן כמו שהן בסימן תקי״ז מלה במלה ע״ש ודו״ק. וגם לא סתרי לפ״ז דברי הרמב״ם אהדדי ולפי נוסחאות רבינו ורבינו ירוחם שגרסו בדברי הרמב״ם בהלכות י״ט לאסור בכלי המיוחד למדה. א״ש מ״ש הרמב״ם בהדיא בהל׳ שבת פכ״ג לאיסור שכתב ז״ל כשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד בין ביד בין בכלי בין בחבל. ולפי נוסחאות שכתוב לפני הר״ן והב״י בספרים שבידינו בשם הרמב״ם בהלכות י״ט להיתר קשה דברי הרמב״ם דידיה אדידיה. ולפי מ״ש הכלבו וב״י מביאו דאסור להוליך דבר הנמדד בכליו של מוכר ואינו מותר אלא בכליו של לוקח למלאותו ולהביאו לביתו. י״ל דמ״ש הרמב״ם בפ״ד די״ט דמותר אפילו המיוחד למדה ר״ל כשימצא כלי של לוקח. ומ״ש רבינו ורי״ו בשם הרמב״ם דאסור לומר מלא לי כלי זה המיוחד למדה ר״ל כליו של מוכר. ומיהו זהו דוחק דא״כ לא ה״ל לסתום אלא לפרש. ומהרי״א הקשה קושיא זו וב״י הביאו וכתב דאין לומר דבשבת החמיר הרמב״ם ובי״ט היקל דלהרא״ש דכתב בשם הרמב״ם לקולא דפסק כרב יודא הנ״ל בדין י״ט א״א לתרץ כן ומסיק וכתב ז״ל אבל כפי הנראה מדברי המחבר אין סתירה בין זה לזה שהרי כתב הר״ן שיש תימה על הרי״ף שכתב שכלי העומד למדה (לפי פי׳ מהרי״א שפיר גירסת תיבת לא בדברי הר״ן גם ב״י לא מחקו לפי׳ זה וכמ״ש אח״כ ב״י בלשונו ע״ש) לא ימלאנו מאחר שהלכה היא כמו שכתבתי והשיב ע״ז דכי שרינן הכי ה״מ כשהלוקח נוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו. אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך תוך כלי של הלוקח אסור ואמר שכן נראין דברי הרמב״ם בפ״ד מהל׳ י״ט וגם המחבר נראה שהביא הרמב״ם לאסור זה שהרי אחר שאמר שמותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אמר כתב הרמב״ם אסור למדוד כו׳ שהכוונה היא שאסור למדוד בדרך שאמרנו ולפ״ז אין חילוק בין שבת לי״ט כו׳ עכ״ל מהרי״א ז״ל. והב״י הקשה עליו ביישוב דברי הרמב״ם הנ״ל וגם בפירושו לדברי הר״ן שמהרי״א עלתה על דעתו שמ״ש הר״ן דכי שרינן כו׳ כ״כ ליישב תמיהתו על הרי״ף וז״א כו׳ ע״ש. ועוד כתב ומ״ש מהררי״א שכוונת רבינו במ״ש כתב הרמב״ם כו׳ הוא לומר שהרמב״ם מודה במה שכתב לפני זה וז״א שהרי בסי׳ תקי״ז כתב הרמב״ם לאיסורא כו׳ עד ועל מ״ש שהמחבר הביא הא דכתב הרמב״ם אסור לשקול כלל או למנות לומר דפליג על מ״ש דמותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה יש לדקדק דא״כ אבל הרמב״ם כתב מיבעי ליה כו׳ ותימא בעיני איך עלתה על דעתו דב״י להבין דעת מהרי״א דמ״ש רבינו כאן כתב הרמב״ם כו׳ לפלוגי כתבי׳ הא ב״י גופא הקשה לעיל על מהרי״א מסי׳ תקי״ז שכתב רבינו שם בשם הרמב״ם דאסור לומר מלא לי כלי זה אבל מ״ש רבינו בשם הרמב״ם כאן פשוט בדברי מהרי״א הנ״ל דכוונתו דהרמב״ם מתיר באומר מלא לי כלי זה דאל״כ לא נתיישבו כלל דברי ב״י ומהרי״א הנ״ל דו״ק ותשכח בדברי ב״י הנ״ל. לכן נלע״ד דטעות נפל בדפוס ב״י ובמקום שנדפס לפנינו ועל מ״ש שהמחבר כו׳ שנדפס ועל בעי״ן צ״ל ואל באל״ף. ור״ת הוא ואין לומר שהמחבר כו׳ והכי הצעת דבריו דעד כאן כתב ב״י לפי כשוטו בהבנת דברי מהרי״א דמ״ש מהרי״א ז״ל וגם כן המחבר נראה שהביא הרמב״ם לאסור זה. ר״ל לאסור אם נותן הלוקח לתוך מדותיו דוקא. אבל אם מוליך לבית במדת המוכר מותר שהרי מתחיל רבינו בהיתר דמותר לומר כו׳ וכתב עליו ז״ל כתב הרמב״ם דמשמע דלא אתי לפלוגי הרמב״ם אלא כוונתו דפעמים שהוא אסור והיינו כשנותן הלוקח ל# כליו ומוליך לביתו. והקשה על זה כמה קושיות ועכשיו מתחיל ב״י לכתוב דרך אחר וכתב ואין לומר דכוונת מהרי״א במ״ש ז״ל וג״כ המחבר נראה שהביא הרמב״ם לאסור זה כו׳ ר״ל לאסור מ״ש המחבר לפני זה דקאי אמ״ש תחלה מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה כו׳ וע״ז הביא דברי הרמב״ם וכתב דהרמב״ם אסרו ומ״ש מהרי״א וג״כ המחבר כו׳ ר״ל כמו שהרא״ש כתב בשם הרמב״ם והחמיר בכל ענין שהרי רב יודא ורבא באומר לחבירו מלא לי כלי זה פליגי ור״ל שהלוקח מביא כלי עמו ואמר למוכר מלא לי כלי זה ומוליכו לביתו ואפ״ה אוסר רב יודא אפי׳ לת״ק במיוחד למדה כן ג״כ המחבר שמתחיל מתחלה במותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה וכתב עליו דהרמב״ם אסרו. ואע״ג דמהרי״א כתב תחלה ז״ל אבל כפי הנראה מהמחבר אין סתירה בין זה לזה. צ״ל לפ״ז דהמחבר הראשון ר״ל הרמב״ם ור״ל לפי דברי הרא״ש ונוסחאתו קשיין דברי הרמב״ם אהדדי אבל לפי הנראה מהרמב״ם עצמו לא קשיא מידי. ואח״כ מסיק וכתב וגם כן המחבר נראה שהביא הרמב״ם לאיסור זה ר״ל וג״כ כמו הרא״ש שס״ל שדעת הרמב״ם בכל ענין וכמ״ש כן הוא נראה ג״כ מדברי המחבר ומ״ש אח״כ ז״ל ולפ״ז אין חילוק חוזר אדלעיל אעיקר ישוב דברי הרמב״ם. ואע״פ שהפשט הזה הוא רחוק מאוד מ״מ כיון שגם פשט הראשון בהבנת ל׳ מהרי״א הוא רחוק מכח כל הקושיות שהקשה עליו הב״י סבל הב״י דוחקים הללו ואמר ואין לומר שכוונת מהרי״א כן כמ״ש באחרולה ודחה זה דא״כ לא ה״ל לרבינו לכתוב כתב הרמב״ם אלא והרמב״ם כתב בל׳ פלוגתא. שם הביא ב״י תשובת הרא״ש כלל כ״ב שכתב ז״ל מה שנוהגין במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין מע״ש שפלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך למחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים כמנין המדות שמוליך. דע כי מנהג רע הוא חדא המדידה כדתנן אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ומפרש בגמרא מאי אבל לא במדה אבל לא בכלי המיוחד למדה כו׳ תימא איך הביא דברי רב יודא דלא כהלכה שהרי הוא פסק בפסקא כרבא דאינו אוסר אלא בכלי המיוחד למדה וצריכין לומר דרבינו בבחרותו כתב התשובה ואז הוה ס״ל כהרי״ף והרמב״ם הנ״ל דפסקו כרב יודא ובפסקים דאחרונים נינהו חזר בו ופסק כרבא וכן מצינו הרבה פעמים שפסקיו סותרין למ״ש בתשובותיו. ומה שעשה נקבים כמנין המדות ר״ל באותו כתב שהיה נרשם שם פלוני ופלוני רשם בצד שם כל פלוני מנין המדות אשר לקח וצריך עיון למה לא כתב שעשיית הנקבים ג״כ הוא איסור ואפשר דבנקב כי האי שאין בו ממש ויש בו משום עונג שבת והפסד ממון לא הקפידו לאוסרו וגדול מזה התירו לפתוח מגופת חבית ולשבר הדלתות ליקח מהן האוכל וכמ״ש לעיל סימן שי״ד ע״ש ומ״ש ב״י אח״כ שם ז״ל וגירסת רש״י ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. נ״ל דט״ס הוא וצ״ל שלא יזכיר לו סכום מדה ודו״ק. ומ״ש אח״כ ולכך יש ליזהר בשניהן בגמרא הכל קאי אכלי של מוכר שמוליכין מליאין לביתו אבל דעת הרא״ש בהבנת הרי״ף ודאי אינו כן אלא כמ״ש לעיל וע״פ פירושו בדברי הרי״ף פי׳ נמי דברי הרמב״ם וע״ד שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה וכמו שפירשו הרי״ף כן פירשו רבינו ורבי׳ ירוחם וכמ״ש לעיל ודו״ק: